איך מדברים עם ילדים על מוות?

ילדים מתמודדים עם מוות

ילדים מדברים על אובדן

"מתי אראה אותו שוב"? היא הביטה בי, שואלת בתקווה
"לא תראי אותו שוב" עניתי לה בעצב
"אז מי יחבק אותי עכשיו, חזק חזק כמוהו"? "מי יניף אותי גבוה גבוה עד לשמיים"?
"את לא תראי אותו שוב והוא לא יחבק אותך לעולם" עניתי לה ולבי בוכה אתה
"אבל" – המשכתי כעבור כמה רגעים
"הוא תמיד יהיה לך בלב. יישארו לך הזיכרונות ממנו והתמונות שלכם
וכל האהבה הגדולה שהייתה לו בשבילך".
היא הייתה בת חמש ואבא שלה מת בפתאומיות מספר חודשים לפני ששוחחנו. היא שאלה ואני עניתי לה את התשובות הכי כואבות בעולם שילד בגילה יכול לשמוע.


אנחנו צועדים בשבילי בית הספר.
הטלה פועה מרחוק. הוא עוצר, קשוב לקול הפעייה.
"הוא כל כך מתגעגע" הוא מסביר לי בקולו השברירי
"הוא כל כך מתגעגע לאבא שלו"
הוא היה בן שש כשאביו נפטר כמה חודשים לפני השיחה הזו וקול הטלה סיפר את סיפור הלב, הגעגוע והכאב היומיומי שלו.


לילדים רבים יש מישהו בלב אליו הם מתגעגעים, מישהו שלא יחזור, שלא יראו עוד. הלב המתגעגע, העצוב מוצא דרך לדבר את הגעגוע והעצב. ילדים מדברים בשפה המיוחדת שלהם על מי שלא יחזור. לא תמיד נבין את השפה שבה הם מדברים, לא תמיד הם ידעו לדבר את הרגשות שלהם. לא תמיד יש להם למי לספר על הלב.
פגשתי ילדים שציירו, שכתבו, שייצרו עולמות וחיפשו דרכים לדבר את הרגשות שלהם. פגשתי ילדים ששתקו. כל ילד ודרכו המיוחדת לשתף ולהתמודד.


היא מתבוננת בתמונה שלה, בת שלוש, חבוקה בזרועות אביה. היום היא בת 10 והדמעות זולגות בזהירות מעיניה.
הייתי רוצה להגיד לילדה שבתמונה שהיא תהיה בסדר. שעוד כמה חודשים היא תאבד את כל עולמה אבל בסוף, היא תהיה בסדר.
היא עוצמת את עיניה הדומעות, נושמת כוח מהשיחה הדמיונית ומההבטחה שנתנה הרגע לעצמה.